הלכות נידה - סימן קצח, סעיפים ז-יז

דין "לפלוף" (לכלוך) שבעין וחציצתו בטבילה, לפי שולחן ערוך יורה דעה סימן קצח סעיף ז. הדיון פותח בשני מקורות: המשנה במקוואות (פרק ט משנה ב), הקובעת ש"לפלוף שחוץ לעין" חוצץ, והגמרא בנדה (סז ע"א), המבחינה בין לפלוף לח שאינו חוצץ ללפלוף יבש שחוצץ, והוא משהוריק. בהסבר היחס בין המשנה לגמרא נחלקו התוספות והרא"ש. לדעת התוספות, כל לפלוף שמחוץ לעין חוצץ, והחילוק בין לח ליבש נאמר רק על לפלוף שבתוך העין. לדעת הרא"ש הדבר הפוך: לפלוף שבתוך העין נחשב בסתם לח, ובלפלוף שמחוץ לה בודקים אם התייבש. נידונה גם מחלוקת בגרסת הסוגיה: לפי רש"י הדין נוגע גם לטהרות וגם לבעלה, ולפי גרסת רבנו חננאל וראשונים נוספים הוא נאמר לטהרות בלבד. המרדכי מוסיף שלכתחילה אין לטבול עם שום דבר שעלול לחצוץ. מרן השולחן ערוך פסק כתוספות, החיל את הדין גם לבעלה ולא התיר אף בדיעבד. על כך מעיר הש"ך שרוב הראשונים חולקים עליו, ולכן בדיעבד, כשקשה להחזיר את האישה לבית הטבילה, יש לסמוך על דעתם, בפרט כשמדובר במיעוט המקפיד שחציצתו מדרבנן בלבד. בדומה לכך כתב המהריק"ש ב"ערך לחם" שמרן החמיר הרבה. לבסוף נבחנת שיטת הרשב"א, שמבין את הסוגיה כגאונים ובכל זאת מורה להחמיר כראב"ד, ומתוך כך מתבררת ההבחנה היסודית בין הדין לכתחילה לדין בדיעבד, עם ההשלכות המעשיות למקרה של לכלוך יבש בקצה העין לאחר שינה.