טעם המוקצה ויסוד איסורי דרבנן

בירור שורשו ההיסטורי ויסודו ההלכתי של איסור מוקצה נפתח בהתחקות אחר השתלשלות התקנה מדורות קדמונים, החל משאלת שלמה המלך בעת פטירת דוד אביו בדבר טלטול גופת המת (שבת ל ע"ב) ועד לגזירה המקיפה בימי נחמיה בן חכליה וסיעתו, בה נאסרו כל הכלים כולם בטלטול (שבת קכג ע"ב). ביאור היחס שבין תקופות אלו מעמיד את שאלת מהות ההרחבה שחידש נחמיה, כפי שעולה מחידושי ה'חתם סופר' (שבת קמב ע"ב) ומדברי ה'ערוך השולחן', שמעיקרא לא חל האיסור אלא על חפצים שאינם ראויים לשימוש כלל, עד שבא נחמיה וגזר אף על הכלים, לעומת שיטת הריטב"א וראשונים נוספים באשר לגדרי כלים שמלאכתם לאיסור ולהיתר ולשלבי ההיתר ההדרגתיים שנשנו לאחר מכן.

מתוך כך נפרשת יריעה עמוקה להבנת טעמיו המהותיים של איסור מוקצה ושרשי דיני ה'שבות' שתיקנו חכמים לסייג ולמשמרת לשבת, לאור סוגיית הגמרא (שבת צד ע"ב) במחלוקת בית שמאי ובית הלל בדין הוצאת קטן, לולב וספר תורה. עיונים אלו חושפים את התפתחות גדרי הטלטול וההקצאה מדעת, ומתווים את הנפקא-מינות המעשיות להלכה באשר לסיווג הכלים השונים, דרכי שימושם וגבולות היתר טלטולם בשבת קודש.