הלכות שבת - סימן שיח, סעיף א

יסודות מלאכת מבשל וגדרי האיסור נפתחים בבירור כללו המקיף של הרמב"ם, המובא במשנה ברורה בריש סימן שי"ח, לפיו כל פעולה המרפה את הקשה או מקשה את הרפוי בכוח האש – בין באפיית בצק ובישול בשר, ובין בריכוך מתכות וחישול עצים – נכללת בעצם גדר בישול; זאת לצד הגדרת שיעור החיוב בבישול כגרוגרת, וההבחנה היסודית שבין מאכל שנתבשל כל צורכו לבין שיעור מאכל בן דורסאי.

בלב סעיף א' נידונים דיני 'מעשה שבת' בתבשיל שנתבשל באיסור, מתוך עיון בסוגיית הגמרא בחולין (דף טו ע"א) ומחלוקתם המשולשת של רבי מאיר, רבי יהודה ורבי יוחנן הסנדלר בגדרי האיסור למבשל ולאחרים, בשוגג ובמזיד, בשבת עצמה ולמוצאי שבת. עומק המחלוקת מואר לאור הסוגיה בכתובות (דף לד ע"א), הדנה בשאלה האם מעשה שבת נאסר מן התורה כהקדש מפסוק "קודש היא", או שאינו אלא קנס דרבנן הואיל ו"היא קודש ואין מעשיה קודש" – חקירה הנושאת עמה נפקא-מינה מובהקת להכרעה במצבי ספק. על גבי זה נפרסת שיטת התוספות בכתובות המגדירה את היחס והמדרג בין השיטות השונות, לצד שאלת פסיקת ההלכה למעשה לאור הנהגתו של רב, אשר פסק מעיקר הדין כרבי מאיר אך דרש בציבור כרבי יהודה כדי לגדור פרצה בפני עמי הארץ.