הלכות שבת - סימן רנג, סעיף א, חלק א

דיני שהייה, חזרה והטמנה בשבת נפתחים בסימן רנ"ג בשולחן ערוך, בסעיף א' הארוך ורב ההסתעפויות, ובראשם המחלוקת היסודית בין חנניה לחכמים בגדרי השהייה על גבי האש. היסוד הוא המשנה במסכת שבת (דף ל"ו ע"ב): כירה שהסיקוה בקש ובגבבא נותנים עליה תבשיל, אך אם הוסקה בגפת ובעצים, שמשאירים גחלים מרובות, אין נותנים עליה תבשיל עד שיגרוף או עד שייתן את האפר. לשיטת חנניה המשנה עוסקת רק בחזרה בשבת. את השהייה מערב שבת הוא מתיר בכל מקרה, גם בכירה שאינה גרופה וקטומה, ובלבד שהתבשיל הגיע למאכל בן דרוסאי, כלומר שבושל חצי או שליש בישולו. זו שיטת רוב הראשונים בביאור הסוגיה, ובהמשך תובא גם דעת הרי"ף. לעומתו, חכמים מפרשים את המשנה כפשוטה, שהיא עוסקת בשהייה, ולכן אוסרים להשהות על כירה שאינה גרופה וקטומה. החריג היחיד לשיטתם הוא תבשיל שנתבשל כל צורכו והוא מצטמק ורע לו, שבו החיתוי רק יזיק ואין לחשוש שיבוא לחתות בגחלים. בבירור טעמי המחלוקת עולה ההבנה שחנניה אינו חושש לחיתוי מרגע שהתבשיל ראוי לאכילה, משום שעונג שבת עומד לנגד עיניו. יסוד זה מתקשר לדברי הרא"ש בסוף מסקנתו, שבני ישראל מקפידים על עונג שבת.