הלכות שבת - סימן רנז, סעיפים ו-ח

סימן רנ"ז סעיפים ו' וז' עוסקים בהלכות הטמנה: היתר הטמנת הצונן, והשאלה אם מותר להטמין תבשיל שנתבשל כל צורכו. הדיון פותח במשנה במסכת שבת "ממלא אדם את הקיתון ונותן לתחת הכר או תחת הכסת". הר"ן דייק מלשון רש"י שהטמנת הצונן מותרת רק כדי לשמור עליו מן השמש ומן האבק, ולא כדי להפיג את צינתו. לעומתו דייק מדברי הרמב"ם שחכמים לא גזרו כלל על הטמנת הצונן, ולכן מותר להטמינו אפילו כדי להפיג צינתו, וכך פסק מרן השולחן ערוך. הגמרא בדף נ"א מביאה דעה שאדם חשוב לא יטמין צונן, שמא ילמדו ממנו להקל, ומכאן יסוד כללי על אחריותו של תלמיד חכם במעשיו, שהציבור לומד מהם ואף מפריז בהם. אולם להלכה לא חוששים לכך, ולכן כתב המגן אברהם בשם כנסת הגדולה שהשולחן ערוך השמיט דין זה בכוונה. בסעיף ז' נפסק שאסור להטמין תבשיל גם אם נתבשל כל צורכו, ואפילו כשהצטמקות רעה לו, והרמ"א כותב שכן עיקר אף שיש מתירים. ביסוד המחלוקת עומדות שתי שיטות בתוספות בדף מ"ז ע"ב: לדעת הרשב"ם הטמנה מערב שבת נאסרה משום חשש "שמא יחתה", כדין שהייה, ולכן מה שמותר בשהייה (תבשיל שהגיע למאכל בן דרוסאי או נתבשל כל צורכו) מותר גם בהטמנה, אבל הטמנה בשבת עצמה נאסרה משום "שמא ירתיח" ואין לדמותה לשהייה, כפי שמביא המשנה ברורה בשם הגר"א. רבנו תם חולק ומבחין בין הטמנה לשהייה: בסוגיות ההטמנה לא נזכר חילוק כזה, ובטעם הדבר הוא מביא שני נימוקים. האחד, שהייה נועדה לזמן קצר ואילו הטמנה נועדה למחר, ולכן גובר החשש שיבוא לחתות כדי לשמור על החום. השני, שבהטמנה התבשיל מכוסה מכל צדדיו, ולכן כל חיתוי מועיל יותר והאדם מתפתה אליו בקלות, ומשום כך החמירו בה חכמים יותר מאשר בשהייה.