הלכות שבת - סימן שיד, סעיף א, חלק ג

דין סכין שננעצה בחבית מערב שבת והשאלה אם מותר לשלוף אותה בשבת, כשהשליפה עלולה להרחיב את הנקב, נלמדים כאן מתוך עיון בחלקו האחרון של סעיף א' בסימן שי"ד בשולחן ערוך. מקור הדין הוא בסוגיית הגמרא במסכת שבת (דף נ' ע"ב), העוסקת בעשבים הנעוצים בעפר ובדברי שמואל על סכין שנתחבה בין שורות הלבנים ועל סכין התקועה בחבילת קנים, שבהם הוצרכו לכאורה להכנה של "דצא ושלפא ודצא" מערב שבת. בהמשך הסוגיה מובאת המשנה "הטומן לפת וצנונות", שלפיה אם היה מקצת העלים מגולה מותר לשלוף אותם בשבת, ומכאן משמע שאין צורך בשום הכנה מוקדמת. דעת המרדכי, שמקורו ברבי"ה (סימן של"ח), היא שמותר להוציא את הסכין מן החבית משום שהוא "אינו מתכוון", ומובאת גם הבנת הבית יוסף, שהמרדכי מסתמך על מסקנת הסוגיה ולא על ההו"א שבדברי שמואל. לאחר מכן מבואר שלשיטה זו כל המקרים הללו הם בגדר פסיק רישיה, שהרי יצירת גומה, הרחבת נקב או שיוף הקנים הם תוצאה ודאית של השליפה. כמו כן מתברר מדוע פסיק רישיה זה נוגע רק לאיסור דרבנן, ומכאן נפתח הדיון בשיטות הראשונים ובהשלכות הדין למעשה.