סימן שטז סעיף ד' עוסק בדיני צידה בשבת, ובדין הפורס מחצלת על גבי כוורת דבורים, שמותר ובלבד שלא יתכוון לצוד ולא יהיה פסיק רישיה. מקור הדין בסוגיית הגמרא במסכת ביצה דף ל"ו, ומתוכה מובאת קושיית המגן אברהם: אם דבורים הן "דבר שאין במינו ניצוד", הרי שהגמרא אוסרת פסיק רישיה גם באיסור דרבנן. לכאורה זה סותר את פסק מרן בסימן שי"ד בדין סכין התחובה בחבית, שם התיר פסיק רישיה באיסור דרבנן. על כך מתבאר שלשיטת מרן, כפי שהתברר בסעיף ג' ובהתאם לפירוש הריא"ה במסקנת הסוגיה בביצה, דבורים הן "מינו ניצוד", ולכן יש כאן פסיק רישיה באיסור דאורייתא ואין מכאן ראיה נגדו. בהמשך נידון דין הפורש מצודה, על פי המשנה בשבת דף י"ז ע"ב בשיטת בית שמאי בעניין שביתת כלים, ודברי התוספות שם, שמהם משמע שצידה במצודה שאינה נעשית מיד פטורה, וכך העתיק ופסק המגן אברהם. מנגד האבני נזר והחזון איש סוברים שצידה במצודה חייבת, כיוון שזו דרך הציידים, ומבארים זאת כדין "זורה ורוח מסייעתו". מתוך כך מתבררת מחלוקת יסודית בגדרי גרמא במלאכות שבת: האם מלאכה שדרכה להיעשות כך יוצאת מגדר גרמא, והאם ההבחנה היא בין פעולה מיידית לפעולה שאינה מיידית, תוך השוואה לסוגיית רחיים של מים.
התגובות פתוחות למשתמשים רשומים בלבד.
הרישום לאתר הוא בחינם ומאפשר לך להגיב על שיעורים ולשמור את התקדמות הלמידה שלך.
אין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!