הלכות שבת - סימן שיט, סעיפים א-ב

מלאכת בורר מוגדרת כהפרדת דברים שמטבעם נפרדים זה מזה ורק התערבבו, כגון הוצאת צרורות מן החיטים או הפרדת אוכל מפסולת. לעומתה, מלאכת דש ותולדתה מפרק היא הוצאת דבר מתוך דבר המחובר אליו, כמו חיטה מתוך קליפתה. לאחר הבחנת יסוד זו מוצגת מחלוקת עקרונית בין התלמוד הירושלמי לתלמוד הבבלי במהות המלאכה. לדעת הירושלמי, הבורר צרורות מכרי של תבואה אינו חייב עד שיסיים לנקות את הכרי כולו, כי המלאכה נמדדת בתוצאה, דהיינו מאכל מתוקן ומבורר לגמרי. זאת משום שלשיטתו זורה אינו מלאכת בירור אלא מלאכת פיזור ברוח. ואילו לפי יסודו של האבני נזר בהלכות שבת, מלאכת זורה, מסוגיית הגמרא במסכת שבת "היינו זורה, היינו בורר, היינו מרקד" ומסתימת הראשונים עולה שהבבלי רואה בזורה ובבורר מלאכות תיקון מאותה משפחה, ולכן המלאכה נקבעת לפי פעולת הבירור עצמה ואדם חייב על כל הוצאת פסולת, אף אם המאכל עדיין אינו ראוי לאכילה.