הלכות שבת - סימן שכא, סעיפים א-ח

סימן שכ"א בשולחן ערוך אורח חיים פותח בדיני תולש, טוחן, דיכת מאכלים, מעבד ולש בשבת. תחילה נידון סעיף א' על חבילי פאה, אזוב וקורנית, על פי הסוגיה במסכת שבת (דף קכ"ח) ובמסכת ביצה. אם הכניסם לעצים הם מוקצים, ואם הכניסם למאכל בהמה מותר לקטום ולאכול, אך רק ביד ולא בכלי, שכן כפי שמבאר רש"י חיתוך בכלי דומה למלאכה. כמו כן מותר למלול בשינוי בראשי אצבעותיו, בדומה לדין שנתבאר בסימן שי"ט סעיף ו'. לאחר מכן מובאת הקדמה יסודית לסעיפים ב'-ח' בענין מליחת מאכלים, מתוך הסוגיה בשבת (דף ע"ה ע"ב): המולח עור חייב משום מעבד, רב הונא מחייב גם במולח בשר, רבא חולק וקובע ש"אין עיבוד באוכלים", ורב אשי מעמיד את דברי רב הונא במולח בשר לדרך כדי לשמרו לזמן ממושך. מכאן נפתחת מחלוקת הראשונים: יש הפוסקים כרב אשי שיש מעבד באוכלים מן התורה, ורוב הראשונים פוסקים כרבא. לשיטתם מתבארת הסוגיה בדף ק"ח ע"ב האוסרת למלוח בצלים, ולפי התוספות ורש"י יש בזה איסור דרבנן משום שהמליחה מרככת או מקשה את המאכל ודומה למעבד, ומשם עובר הדיון לשיטת הרמב"ם.