הלכות שבת - סימן שח, סעיפים יז-כד

דיני מוקצה בסימן ש"ח (סעיפים י"ז–כ"ד) עוסקים בשאלה מתי חפץ מוקצה נעשה ראוי לשימוש בשבת, וכיצד הוא הופך לכלי שמלאכתו להיתר. הדיון פותח בדין לבנים שנשתיירו מן הבניין, שלפי הגמרא במסכת שבת מותר לשבת עליהן, אלא אם סידרן לבנייה אחרת. הפרי מגדים מבאר בדעת רוב הראשונים שכיוון שאין בלבנים אלו שימוש אחר, הן עומדות מאליהן לישיבה ואינן מוקצות כלל. לעומתו, התוספת שבת מדייק מתשובות הרא"ש שכיוון שמתחילה נועדו לבנייה, צריך שהאדם יחשוב במפורש להעבירן לישיבה, כמו בדין חריות של דקל. מכאן עולה עיקרון רחב: חפץ שבדרך כלל עומד לשימוש מסוים נעשה כלי מעצמו. לצד זה נידונים ההבדל בין לבנים לאבנים מסותתות, והשאלה אם יש לחלק בין שיירי בניין של האדם עצמו לבניין שבנה אחר. בהמשך מתבאר דין קוץ המונח ברשות הרבים, מתוך סוגיית הגמרא בשבת (דף מ"ב ע"א) על מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה ועל גחלת של מתכת, ומוסבר מדוע לפי שיטת הרמב"ם מותר להוליך את הקוץ ברשות הרבים רק פחות פחות מארבע אמות, ואילו בכרמלית מותר אפילו טובא.