הלכות שבת - סימן שי, סעיפים א-ה

סימן ש"י פותח את דיני מוקצה ומציג את שלוש המחלוקות היסודיות של רבי יהודה ורבי שמעון: דבר שעומד לשימוש האדם אלא שיש עיכוב בשימושו, הכלל "מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא", ודין נולד. בסעיף א' נידון דין עץ שתולין בו דגים, ומתבארת הסוגיא בשבת (דף ק"מ ע"ב) בשם רב חייא בר אשי אמר רב, המבחינה בין "טליא דבישרא" המותר בטלטול לבין "טליא דכוורי" האסור. בפירוש הסוגיא נאמרו כמה שיטות: לרש"י מדובר בחתיכת בשר או דג העומדים לייבוש. לרשב"א ההבדל תלוי במציאות, שקולב הבשר הוא כלי ושל הדג אינו כלי. ואילו לרי"ף ולרא"ש שניהם כלים, אלא שכלי הדגים נמאס מחמת ריחם, והסוגיא הולכת אליבא דרבי יהודה הסובר שיש מוקצה מחמת מיאוס. השולחן ערוך הלך בדרך הרי"ף והרא"ש, ולמעשה מתיר בשניהם, שכן קיימא לן כרבי שמעון בכל דיני מוקצה, מלבד מוקצה מחמת חסרון כיס, כמבואר בגמרא בשבת (דף קנ"ז). לקראת סעיף ב' מתברר היסוד המוסכם על שני התנאים: דבר שאינו מיועד לשימוש האדם הוא מוקצה, ולכן גם רבי שמעון מודה במוקצה מחמת גופו (שבת דף מ"ו). מכאן נפתח עיון מעמיק בשאלה מה עושה כלי לכלי, ומדוע אבן אינה כלי אף שאפשר להשתמש בה, ונראה שייעוד החפץ לשימוש הוא שקובע את שמו ככלי.