אמירה לגוי במקום מצווה ובמקום מקצת חולי היא נושא יסודי ומעשי, והסעיף הזה בשולחן ערוך אורח חיים, סימן ש"ז סעיף ה', עוסק בה בהרחבה. הסעיף ממשיך את דין "שבות דשבות" שנלמד בסעיף ב', ודן בגבולות ההיתר של שבות ושל שבות דשבות לצורך מצווה ולצורך חולה שאין בו סכנה. היסוד לדיון הוא הסוגיה בעירובין (דף ס"ז ע"ב) על חימום מים לתינוק הנימול בשבת. שם מקשה הגמרא מדין הזאה על טמא מת שיום השביעי שלו, ערב פסח, חל בשבת: חכמים העמידו את גזירתם אף במקום כרת של קרבן פסח. הגמרא מתרצת בחילוק שבין "שבות דאית ביה מעשה" ל"שבות דלית ביה מעשה", ונידונה גם המחלוקת על נוסח ההמשך "דהא אמר ליה לנכרי זיל אייתי". לצד זה נלמדת הסוגיה בגיטין (דף ח' ע"ב), המתירה לומר לגוי לכתוב שטר קנייה בשבת משום מצוות יישוב ארץ ישראל. מתוך הסוגיות נפרשות ארבע שיטות מרכזיות בראשונים, מן המקל אל המחמיר, ובראשן שיטת בעל הלכות גדולות, השאילתות ובעל העיטור, שהתירו אמירה לגוי אף במלאכה דאורייתא לצורך מצווה. לפי הרשב"א שיטה זו נשענת על כך שבה"ג לא גרס את סוף לשון הגמרא, ומכאן גם שיש לה הסבר פשוט לסוגיה בגיטין. לבסוף מובאת הקושיה החמורה של הראשונים על שיטה זו מההמשך בעירובין (דף ס"ח), העוסק בתינוק שנשפכו מימיו ובבדיקת צורכי אמו, והשלכותיה על הלכה למעשה.
התגובות פתוחות למשתמשים רשומים בלבד.
הרישום לאתר הוא בחינם ומאפשר לך להגיב על שיעורים ולשמור את התקדמות הלמידה שלך.
אין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!