הלכות שבת - סימן שכה, סעיפים יב-טז

דיני הנאה ממלאכת גוי בשבת לפי סימן שכה בשולחן ערוך, סעיפים יב ו-יג. בסעיף יב, שמקורו במרדכי, נפסק שגם כשהגוי אינו מכיר את הישראל, אם אמר במפורש שהוא עושה בשביל ישראל, או שמעשיו מוכיחים זאת, כגון שהדליק נר בבית ישראל והלך לו, אסור ליהנות ממלאכתו. עיקר העיון הוא בסעיף יג, שנראה קצר אך יש בו יסודות חשובים: גוי שליקט עשבים והאכיל בהמת ישראל אין צריך למחות בידו, ואם רגיל בכך צריך למחות. המקור הוא דברי הרא"ש, שלמד מסוגיית נכרי שבא לכבות את הדליקה בשבת קכא ע"א ש"אדעתא דנפשיה קא עביד", כלומר הגוי מצפה לשכר במוצאי שבת. את החילוק במי שרגיל בכך למד הרא"ש מסוגיית הגמרא בבבא מציעא על מי שבהמותיו נגנבו שוב ושוב וסורסו, שם אסרו חכמים ליהנות מהן. המרדכי מעתיק את דברי הרא"ש ומוסיף שכל ההיתר הוא רק בדבר שאין גופו של ישראל נהנה ממנו, וראייתו מן הנר, שבו לא אמרו "אדעתא דנפשיה". לבסוף מתבארת הבנת המגן אברהם, שלפיה שני הראשונים מסכימים לחילוק זה ונחלקים רק כשכוונת הגוי מעורבת, לטובת הישראל וגם לשכר. המגן אברהם מכריע שהשולחן ערוך פסק כמרדכי, ואילו השער הציון מוכיח מפשטות לשון השולחן ערוך, שלא חילק, שפסק כרא"ש.