הלכות שבת - סימן שב, סעיפים א-ה

סימן ש"ב פותח את דיני תיקון הבגדים בשבת, ובהם כיבוס, ליבון וניעור. הדיון מתחיל בדין ניעור הטלית בסעיף א', על פי מימרת רב הונא בגמרא בשבת (קמ"ו ע"ב): "המנער טליתו בשבת חייב חטאת". הגמרא מגבילה זאת לבגד חדש ושחור שבעליו מקפיד עליו. שלוש דרכים יש לראשונים בביאור הסוגיה. לדעת רש"י, וכן לדעת תוספות רי"ד, רבנו חננאל שבדפוס ושיטת הר"ן, מדובר בהסרת עפר מהבגד, ויש בזה משום מלבן. לדעת רבנו תם, שלפי השער הציון הוא שמובא בתוספות בשם "ר"ח", מדובר בניעור טל כדי לייפות את הבגד, ואילו הרמב"ם מעמיד את הדין בהסרת ציבורי צמר לאחר האריגה, ומחייב משום מכה בפטיש. מתוך קושיית התוספות על רש"י, ובהסבר הרידב"ז שאין כיבוס אלא במים, נבחנת שאלה עקרונית: האם מלאכת מלבן נקבעת לפי התוצאה, דהיינו ניקוי הבגד, או לפי אופן הפעולה המהותי שבה, וכן מושווים הדברים לבישול שלא כדרכו. לבסוף נידונה פסיקת השולחן ערוך, שהלך בעקבות התוספות כמסקנת הבית יוסף. מכאן עולה השאלה אם בניעור עפר אין איסור כלל, ומתברר כיצד דין קשקוש בגד פשתן, שנאסר משום מלבן אף בלא מים, מתיישב עם שיטת הרידב"ז.