הלכות שבת - סימן שמ, סעיפים ו-יב

סעיפים ו-ז בסימן ש"מ עוסקים בדיני מלאכת תופר, ובראשם האיסור למתוח חוט של תפירה שנפתח, על פי מאמר הגמרא במסכת שבת (דף ע"ה ע"א): "המותח חוט של תפירה בשבת חייב חטאת". נחלקו הראשונים בפירוש הדין. לדעת רש"י מדובר במי שמותח חוט שכבר מושחל בבגד כדי להדק את חלקיו זה לזה. המרדכי מוסיף שאין חיוב חטאת בלי קשר בסוף, ומביא ראיה מסוגיית "התופר שתי תפירות" ומדברי הגמרא "והוא שקשרן". הרמב"ם, לעומתם, מפרש שמדובר ביישור חוט שהתכווץ לפני התפירה, כאחת המלאכות המכשירות את התפירה. השולחן ערוך פסק כרש"י, והמשנה ברורה מבאר מדוע לא הזכיר את עניין הקשר, שכן גם בלעדיו יש כאן לפחות איסור דרבנן. עוד נידונות דעת המגן אברהם שבקשר בסוף חייב חטאת, קושיית הכסף משנה על הרמב"ם, ופסק הרמ"א בסימן שי"ז שבקשר יחיד בקצה החוט יש חיוב קושר, ומתברר גם שאין צורך בקשר כאשר יש יותר משתי תפירות. לאחר מכן עובר הדיון לסעיף ז' ולדין תפירה שאינה של קיימא, על פי דברי רבי ישעיה די טראני (תוספות רי"ד) המובאים בשבולי הלקט, בנוגע לבגד שמרחיבים ומצרים אותו באמצעות חוט מושחל. כאשר החורים תפורים ומיועדים לכך, השחלת החוט ומתיחתו נחשבות שימוש בבגד, בדומה לשרוך שבקפוצ'ון בימינו. אולם השחלת חוט סתמי כדי לסגור את הבגד אסורה, אף שאינה של קיימא, ונראה שכוונתו לאיסור דרבנן בלבד ולא לחיוב חטאת.