הלכות שבת - סימן שכח, סעיפים א-ב

פרק ההלכות העוסק ברפואה בשבת נפתח בדין שבשולחן ערוך סימן שכ"ח סעיף א': מי שיש לו מיחוש בעלמא והולך כבריא אסור לעשות לו שום רפואה, אפילו על ידי גוי, גזירה משום שחיקת סממנים. יסוד הגזירה מתברר מסוגיית הגמרא במסכת שבת (דף נ"ג ע"ב) ומדברי רש"י שם. לכולי עלמא אסור לתת רפואה לאדם, והמחלוקת היא רק ברפואת בהמה, ולהלכה לא גזרו בה משום שאין אדם בהול על בהמתו כפי שהוא בהול על גופו. בהמשך נידונה חקירה יסודית באופי הגזירה: האם אסרו רק רפואה שיש בה חשש שיבוא לשחוק סממנים, או שאסרו כל רפואה באשר היא, כדי שלא יתרגלו להתעסק ברפואות בשבת. ההבנה השנייה היא העיקר, כפי שמעיר הציץ אליעזר (חלק ח' סימן ט"ו) ומוכח מסעיפים רבים בשולחן ערוך. לבסוף מבואר הגבול בין "מיחוש" שהוא כאב נסבל לבין "מצטער הרבה" שדינו כחולה שאין בו סכנה, על פי דברי הפוסקים והשמירת שבת כהלכתה ובדומה להיתר פיסת מורסא למצטער, וכן כיצד מכריעים בזה למעשה בכאב ראש ובמיחושים דומים לפי שיקול דעת המורה.