הלכות שבת - סימן שכט, סעיפים א-ט

סימן שכט בשולחן ערוך פותח את הכללים היסודיים של דיני פיקוח נפש בשבת, ובמרכזו פסק מרן בסעיף א': "כל פיקוח נפש דוחה שבת, והזריז הרי זה משובח", ואפילו דלקה שפרצה בחצר אחרת מכבים אותה כדי שלא תעבור לחצר זו. השיעור מעיין בסוגיית הגמרא ביומא (פד ע"ב), ובדברי התוספות שההיתר חל גם באיסורים דאורייתא. עוד הוא מביא את ביאור רש"י, שיש לחשוש תמיד שמא נמצא ברחוב זקן או תינוק שאינו מודע לסכנה. מכאן עולה שאלת סדר הקדימויות: כאשר ידוע היכן נמצאים הזקנים והילדים ואפשר להוציאם, האם עדיף לכבות את הדלקה או לפנות את האנשים? המגן אברהם מכריע שעדיף לכבות, משום שהפינוי כרוך בהוצאה לרשות הרבים, ואילו הכיבוי אינו אלא מלאכה שאינה צריכה לגופה. החיי אדם נוקט להפך, שכן רשות הרבים בזמננו אינה אלא מדרבנן, ואילו מלאכה שאינה צריכה לגופה לשיטת רבי יהודה והרמב"ם אסורה מדאורייתא. בעקבות זאת נפרשת מחלוקת שאין בה הכרעה חד-משמעית, לצד המסקנה המעשית שנזכרת גם בסימן שלד: בזמננו מכבים כל דלקה, וכן מטפלים בדליפות גז ובתקלות חשמל, מפני שאי אפשר לברר בזמן מי נמצא בשטח. בחלקו השני דן השיעור בשיטת רבי שלמה קלוגר בספרו "חכמת שלמה" בדין המביא סכנה על עצמו, על פי סוגיית נר חנוכה במסכת שבת, שבה הותר לטלטל את הנר מפני "סכנת החברים" רק משום ש"גדול רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק". מכאן מדייק רבי שלמה קלוגר שאף במקום סכנת נפשות לא היו מקילים, כיוון שחכמים תיקנו להדליק בשעת הסכנה על השולחן, ומי שהדליק בחוץ הכניס את עצמו לסכנה בידיים.