הלכות שבת - סימן שלז, סעיפים א-ד

סעיפים א-ד בסימן שלז בשולחן ערוך עוסקים בגדרי דבר שאינו מתכוון, ובראשם גרירת מיטה, כיסא וספסל, שהותרה על פי הכרעת הגמרא במסכת שבת (כב.) כרבי שמעון. מדיוק לשון מרן, "והוא שלא יהיה פסיק רישיה", עולה שהוא פוסק כדברי הרוקח, שבכלים גדולים שוודאי יעשו חריץ הדבר אסור. מדברי הבית יוסף מתברר שאין חורש מן התורה אלא במרא וחצינה, ולכן חרישה בגרירת כלים אסורה רק מדרבנן. מכאן נדרשת השאלה היסודית של פסיק רישיה באיסור דרבנן, ונסקרות בה שלוש שיטות: שיטת המגן אברהם ופוסקים רבים, הלומדים מפשט הסעיף שאף בדלא ניחא ליה אסור; דעת הרב משה לוי, המתיר בדלא ניחא ליה ומעמיד את הסעיף בדניחא ליה בחריץ; וגישת הרב עובדיה יוסף, הנוטה להתיר אפילו בדניחא ליה, בהסתמך על תשובת רבנו אברהם בן הרמב"ם שגם בגרירת מיטה כיסא וספסל יש חיוב מן התורה, אף שהדבר נגד פשט הבית יוסף. בהמשך נבחן היתר ריבוץ הבית על פי מעשה אמימר במחוזא (שבת צה.), ונידונה קושיית רש"י ותוספות מהכלל שגוזרים בית שאינו מרוצף אטו מרוצף, ועמה ההבחנה בין עיר שכולה מרוצפת לבית יחיד שיוצא דופן. לבסוף נדון דין כיבוד הבית בסעיף ב: מן הגמרא (שבת קכד:) עולה שמכבדות של תמרה הן כלי שמלאכתו לאיסור, ואילו התוספות מביאים את שיטת בה"ג המתיר לכבד ואינו חושש להשוואת גומות, ומיישבים שאיסור המכבדות נאמר רק לשיטת רבי יהודה, הסובר שדבר שאינו מתכוון אסור.