הלכות נידה - סימן קפה, סעיפים א-ד

יסודות נאמנות האישה וגדרי חזקות טהרה וטומאה עומדים במרכז הסוגיה במסכת נידה (דפים יב ו-טו) ובשולחן ערוך יורה דעה (סימן קפ"ה, סעיפים א'-ד'), בעניין בעל השב לביתו והצורך בבירור מצבה ההלכתי של אשתו קודם שיבוא עליה. הדיון פותח בביאור החילוק בין אישה שהונחה בחזקת טהרה – שלגביה נוצר ספק ספיקא ואינה צריכה לומר "טבלתי", לבין אישה שהונחה בחזקת טומאה, ומתוכו מתבררת השאלה העקרונית האם ספק ספיקא שיכול להתברר טעון בירור. סוגיה זו מוארת דרך יישובי האחרונים: שיטת 'תורת השלמים' בדבר כוחה של חזקה מסייעת, ביאור ה'כרתי ופלתי' התלוי במחלוקת אם וסתות דאורייתא או דרבנן אליבא דרבי יוחנן, חילוקו המהותי של ה'ערוך השולחן' בין הזמן שנהגו בטהרות לבין ימינו, ודברי הריטב"א והסמ"ג על פי הירושלמי אודות מנהגן של נשים כשרות לטבול מיד כשיכולות.

בחלקו השני של העיון נבחנת מהות האמירה הנדרשת מאישה המוחזקת בטומאה – האם גדר הדין דורש דיבור מפורש בדווקא כהבנת ה'חוות דעת' מתוספות, או שמא די באומדנא ובמעשה המבהירים את המציאות כשיטת ה'לחם ושמלה'. שורש חקירה זו מתחדד סביב הכרעת הרמ"א בדין אישה שהתקוטטה עם בעלה ואמרה "טמאה אני" כדי להרחיקו ולאחר מכן באה ושכבה בצידו, לאור השגותיהם של הב"ח והש"ך ומקור הדין בתשובת מהריב"ל, החלוקים בשאלה האם מעשה המעיד על פיוס דינו כאמתלא המבטלת הצהרת טומאה גמורה, או שמא יש לחלק בין תחושת כאב בעלמא לבין הודאת פה מפורשת באיסור.