הלכות נידה - סימן קפז, סעיפים ד-ה

דין "אם יש לה וסת תולה בווסתה" (נידה דף סו ע"א) עומד במרכז העיון, על פי דברי השולחן ערוך ביורה דעה סימן קפז סעיף ד: אשה ששימשה סמוך לווסתה וראתה, תולים את ראייתה בווסת ואין מחשיבים אותה כרואה מחמת תשמיש. נפרשים שלושה פירושים של הראשונים בסוגיה. לדעת רש"י מדובר באשה שיש לה וסת קבוע גם לראייה מחמת תשמיש, כגון שאינה רואה אלא פעם בשלושים יום, ולכן מותרת לשמש שלא בזמן זה. לדעת הרמב"ם ורוב הראשונים מדובר באשה בעלת וסת קבוע ששימשה סמוך לווסתה, ותולים שהווסת הקדים לבוא מחמת התשמיש. לדעת המרדכי, אשה שיש לה וסת קבוע אינה חוששת לראייה מחמת תשמיש, שהיא עצמה סוג של קלקול וסת. בביאור דבריו נחלקו האחרונים: לפי הבית יוסף והש"ך תולים את הדם בסיבה אחרת, כגון דם הבא מן הצדדים, ואילו לפי הב"ח והט"ז כוונתו שבעלת וסת קבוע תולה במכה גם במקרים שבדרך כלל אין תולים בה. הבית יוסף מיישב בין פירוש רש"י לפירוש הרמב"ם ופוסק כרמב"ם, והחוות דעת מוסיף נפקא מינה למעשה: ראייה אחת שהייתה סמוך לווסת אינה מצטרפת לשתי ראיות סמוך לתשמיש לקבוע אותה כרואה מחמת תשמיש.