הלכות נידה - סימן קפט, סעיפים א-ה

יסודות דין 'עונה בינונית' באישה שאין לה וסת קבוע (שולחן ערוך יורה דעה, סימן קפ"ט סעיף א') מושתתים על מחלוקת הראשונים בביאור סוגיית הגמרא במסכת נידה (דף ט"ו ע"א), בעניין הבא מן הדרך ודברי ריש לקיש על אודות היתר ביאה "שלא בשעת עונתה". בעוד הרמב"ם והרי"ף העמידו את דברי הסוגיה בבעלת וסת קבוע בלבד, פירשו רש"י והרשב"א ב'תורת הבית' כי המושג מוסב על העונה הממוצעת לשאר נשים; מכאן חידש הרשב"א – בהסתמך על סוגיית מסולקת דמים (שם דף ט' ע"ב) – שאישה שאינה קבועה חוששת ליום השלושים לראייתה כעונת וסת גמורה המחייבת פרישה, וכהכרעת מרן השולחן ערוך.

מנגד, ניצבות השגותיו המהותיות של בעל התניא ב'שולחן ערוך הרב' (קונטרס אחרון), המערער על שיטת הרשב"א ומדייק כי לדעת רוב הראשונים, ובראשם הרי"ף והרמב"ם, אין כל מקור בש"ס לדין עונה בינונית, ואף הבנת הרשב"א בדברי רש"י אינה מוכרחת. בירור עיוני זה מעמיד למבחן את תוקפו ההלכתי של חיוב הפרישה ביום השלושים, גדרי בדיקות עונת הווסת, והנפקא-מינה המעשיות בהלכות וסתות בימינו.