הלכות נידה - סימן קצ, סעיפים ה-י

דיני כתמים בהלכות נידה (יורה דעה סימן קצ) עוסקים בכלל שקובע השולחן ערוך: "לא גזרו על הכתם אלא אם כן יש בו כגריס ועוד". מקור השיעור הוא המשנה במסכת נידה (דף נח ע"ב), שבה רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר שעד כגריס של פול תולים את הכתם בדם כינה אף על פי שלא הרגה, ובסוגיית הגמרא שם "כל שיעורי חכמים להחמיר חוץ מכגריס של כתמים". כך נפסק אצל כל הראשונים. לגבי שיעור הגריס מובאות בפתחי תשובה כמה דעות, ולהלכה רוב הפוסקים נוקטים כשיטת החתן סופר ושו"ת מעיל צדקה: שטח של מטבע שקוטרו 19 מילימטר, בכל צורה שהיא. בכתם שחור מובאת שיטת המעיל צדקה, שהובאה גם אצל רבי עקיבא איגר, שאין תולים בו בכינה כי דמה אדום, וכן כתב הראב"ד בספר בעלי הנפש. לעומתם הסדרי טהרה מתיר לתלות בכתם שחור במקום שמצויים פשפשים. עיקר העיון הוא בשאלה העקרונית למעשה: מה הדין בימינו, שאין כינים מצויות בבתים? לפי ספר יראים (פתחי תשובה ס"ק ט) ופוסקים אחרונים שהלכו בעקבותיו, אם מורה ההוראה רואה שאין לתלות בכינה, הכתם טמא. מולם עומדת לשון העיטור והשולחן ערוך שמשמע ממנה שחכמים לא גזרו כלל על פחות מכגריס, ועל כך מקשה הקרתי ופלתי שבגמרא נראה בבירור שזהו דין של תלייה, ובשיעור מבררים את היסוד לשיטות הפוסקים שנקטו כעיטור למרות הקושיה.