איסור ישיבת הבעל על מיטתה המיוחדת של אשתו בימי נידתה, אפילו שלא בפניה, נידון על פי סימן קצה סעיף ה בשולחן ערוך יורה דעה. הראב"ד בספר בעלי הנפש והרשב"א אסרו לשכב על מיטתה, ולמדו זאת בקל וחומר מהצעת המיטה שנאסרה בגמרא בכתובות (דף סא). לעומתם, המאירי בסוף פרק ט' דנידה ותלמידי רבינו יונה בכתובות מתירים לשבת יחד על מיטה אחת, ובלבד שלא יגעו זה בזה. הטור הביא את דברי הראב"ד בלשון "לישב", ומכאן הסיק הבית יוסף שישיבה ושכיבה אסורות באותה מידה, וכך פסק מרן בשולחן ערוך. הב"ח לעומתו סבר שנפלה בטור טעות דפוס, ולדעתו רק השכיבה אסורה. עוד מתבארים גדרי הדין: הפתחי תשובה קובע שהאיסור חל רק כשהאישה נמצאת בקרבת מקום, ובאגרות משה מבואר שספה המשמשת את כל בני הבית אינה בכלל "מיטתה המיוחדת". כמו כן נידונה מחלוקת הט"ז ותורת השלמים אם גם האישה אסורה לשבת על מיטת בעלה, לאור הסברה שחשש הרגל דבר שייך בעיקר באיש. לבסוף מובאים דברי הט"ז בסעיף ח, שהתיר לאישה לשכב על סדין שבעלה שכב בו, על פי שיטת רבינו פרץ שהבן כשר גם אם נתעברה שלא בדרך ביאה, ומכאן ההשלכה לדיון בייחוס הבן לאביו בהזרעה מלאכותית, שנלמד בהלכות אישות באבן העזר סימן א.
התגובות פתוחות למשתמשים רשומים בלבד.
הרישום לאתר הוא בחינם ומאפשר לך להגיב על שיעורים ולשמור את התקדמות הלמידה שלך.
אין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!