הלכות נידה - סימן קצו, סעיפים י-יג

דין שבעה נקיים שצריכים להיות רצופים, כפי שלמדה הגמרא במסכת נידה מהפסוק "ואחר תטהר", הוא הנושא הפותח של סימן קצו, סעיף י. מכאן עובר הדיון לחידוש שהביא הרמ"א: בשלושת הימים הראשונים של הספירה אין תולים בכתמים. מקור הדבר בספר התרומה ובמרדכי, שלפי שיטתם חזקת טהרה נקבעת רק לאחר שלושה ימים. תרומת הדשן הבהיר שהחומרה חלה רק על כתם גדול מכגריס, ואילו רוב הראשונים והשולחן ערוך אינם מחלקים כלל בין הימים, שהרי משעה שפסקה בטהרה היא בחזקת טהרה. הרמ"א עצמו כתב בדרכי משה שאין זו אלא חומרה שנהגו בה, והוסיף שאם יש לאישה מכה בגופה שידוע שמוציאה דם, היא יכולה לתלות בה. בעניין זה נחלקו הש"ך והט"ז, והט"ז מחלק בין מכה שאפשר להיזהר מלכלוכה לבין מכה כשחין שאי אפשר להישמר ממנה. להלכה פסקו החתם סופר והתומים (בספרו כרתי ופלתי) שגם האשכנזים רשאים להקל ולתלות במכה המוציאה דם אף בשלושת הימים הראשונים. בהמשך מובאים מקרים נוספים שבהם מקילים אף לשיטת הרמ"א, על פי הפתחי תשובה והאחרונים: כשהטומאה שבגללה סופרת היא טומאת כתם מדרבנן, כשיש ספק אם הכתם נמצא בשלושת הימים הראשונים (לדעת התפארת צבי), וכשהכתם נמצא על דבר שאינו מקבל טומאה או על בגד צבעוני, שהרי שם מלכתחילה לא גזרו.