הלכות נידה - סימן קצד, סעיף א

דין דם טוהר ביולדת ותוקפו בזמן הזה, על פי שולחן ערוך יורה דעה סימן קצד סעיף א, הם מוקד השיעור. מדין תורה יולדת זכר טמאה שבעה ימים ויולדת נקבה ארבעה עשר, ולאחר טבילתה כל דם שתראה הוא דם טוהר, כסוגיית הגמרא במסכת נידה ש"מעיין אחד הוא, התורה טמאתו והתורה טהרתו". נידונה מחלוקת הראשונים בשאלה אם דין זה נוהג גם היום: בעל הלכות גדולות סובר שדם טוהר מותר אף בזמן הזה, ואילו הרמב"ן בשם הגאונים אוסר מכוח חומרת רבי זירא, והבית יוסף מביא שבכל המקומות נהגו לפרוש מדם טוהר. מכאן עובר השיעור לשאלה מעשית: יולדת שראתה דם טוהר בשעת תשמיש, האם בעלה חייב לפרוש באבר מת? הנודע ביהודה מקל בזה ומדמה את הדין לדם בתולים, ואילו הנחל צבי, המובא בפתחי תשובה, דוחה את ההשוואה על פי הסוגיה בנידה בעניין בתולה, שהטעם שם הוא "שמא יהא ליבו נוקפו", ובדבריו הכריעו השבט הלוי והטהרת הבית, אלא שבדיעבד לימדו זכות על הנוהג כנודע ביהודה. לבסוף נבחנת שאלת הברכה על טבילה מחמת דם שנראה בימי טוהר, שלדעת הנודע ביהודה ופתחי תשובה נעשית בלא ברכה משום שאינה אלא מנהג, וזאת על יסוד סוגיית הגמרא בסוכה דף מ"ד עמוד ב' בעניין ערבה, "מנהג נביאים" לפירוש רש"י, ש"חביט חביט ולא בריך".