הלכות נידה - סימן קצ, סעיפים א-ד

דין הכתמים שנפוץ מאוד בחיי המעשה נפתח ביסודו: מדאורייתא אין האישה טמאה עד שתרגיש שיצא דם מבשרה, וחכמים הם שגזרו על הכתם (שולחן ערוך יורה דעה סימן קצ סעיף א, ובהמשך לנאמר בסימן קפג סעיף א). היסוד הוא דברי שמואל בגמרא במסכת נידה (נז ע"ב), ומכאן המחלוקת העקרונית: לדעת הסדרי טהרה והכרתי ופלתי בשיטת רש"י, ההרגשה היא רק סימן לכך שהדם בא מגופה. לעומתם, מלשון הרמב"ם עולה שההרגשה היא סיבה ותנאי לטומאה דאורייתא. נבחנות גם שלוש ההרגשות שבפוסקים: זעזוע הגוף ("ותתחלחל המלכה מאד"), פתיחת פי המקור לשיטת תרומת הדשן, וזיבת דבר לח לשיטת הנודע ביהודה. החתם סופר חולק על ההרגשה האחרונה, ומביא ראיה מדברי רש"י בנידה (נח) שההרגשה היא הרגשה מצערת שיש בה כדי להעיר את האישה. מדייקים גם בין לשון השולחן ערוך "מבשרה", שמשמעה יציאה מן המקור לחוץ, לבין לשון הרמב"ם "בבשרה", ומביאים את הכרעות האחרונים: השבט הלוי והגרי"ש אלישיב החמירו כנודע ביהודה, והגר"ע יוסף נטה לשיטת החתם סופר. לבסוף נידון דיוקם של הערוך השולחן ואחרונים נוספים מהרמב"ם, שגם תחושות גופניות כפיהוק וצמרמורת נחשבות הרגשה מן התורה, ומכך למד הציץ אליעזר שבזמננו כל הנשים מרגישות בשעת הווסת.