וסתות הגוף, כלומר פיהוק, גיהוק, עיטוש וחשש בפי הכרס ובשיפולי מעיים, נידונים בסימן קפט סעיף יט על פי המשנה במסכת נידה (דף סג ע"א), ומחלוקת הראשונים בגדרם נפרשת לעומקה. לדעת רוב הראשונים וסת הגוף הוא סוג וסת בפני עצמו שאינו תלוי בימים, ולכן בכל פעם שמתרחש המאורע הגופני על האישה לחוש לאותה עונה. לעומתם, שיטת הרמב"ם כפי שביארה הרב המגיד משנה היא שאין אלא וסת הימים ווסת ההפלגות, והמאורע הגופני רק מצמצם את החשש לזמן התרחשותו, ומכאן נפקא מינה לעניין טהרות ולשאלה אם חוששים מעת לעת או רק לשעתה. בהמשך מובאת קושיית הרשב"א: מדוע בוסת הקפיצות צריך צירוף של יום או הפלגה, ואילו בוסת הגוף די במאורע לבדו? תשובתו היא שהקפיצה היא אונס, ואילו וסת הגוף הוא תהליך טבעי המבשר על בוא הדם. לבסוף מתבאר חידוש השולחן ערוך שאישה יכולה לקבוע וסת מורכב מן הגוף ומן הימים, ונידון דינה כשפיהקה שלא ביום הקבוע: דברי הבית יוסף שחוששת לאותה עונה כדין וסת שאינו קבוע, מתי פיהוק כזה נחשב כפיהוק חד-פעמי שאין לחוש לו, ומחלוקת הפוסקים אם עברה העונה ולא בדקה מותרת בלא בדיקה.
התגובות פתוחות למשתמשים רשומים בלבד.
הרישום לאתר הוא בחינם ומאפשר לך להגיב על שיעורים ולשמור את התקדמות הלמידה שלך.
אין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!