דיני מראות הדמים בסימן קפח בשולחן ערוך, סעיפים א-ב, הם מיסודות הלכות נידה. הלימוד פותח בדין שכל מראה אדום טמא, בין כהה ובין עמוק, וממשיך למחלוקת המשנה והגמרא במסכת נידה (דף יט ע"א) בין חכמים לעקביא בן מהללאל. לדעת חכמים חמישה דמים טמאים בלבד, ארבעה מראות אדומים והשחור, שהוא דם אדום שלקה. עקביא בן מהללאל מוסיף אף את הירוק. בביאור שיטתו מוכיחים מלשון הגמרא בענייני לולב ואתרוג שאין הכוונה לירוק ככרתי או כעשב השדה. על פי התוספות מדובר במראה הזהב, הנוטה לכתום ויש בו נטייה לאדום, ורק על כך יש מקום למחלוקת. להלכה פוסק השולחן ערוך כחכמים שהזהב טהור, אך השל"ה הקדוש מחמיר בזהב ובצהוב כמראה השעווה בעקבות מהר"ם מינץ וראשונים שפסקו כעקביא, ובהם רבנו עובדיה מברטנורה בפירושו למשנה. לצד זה נידונות שיטת השבט הלוי, שלא הכריע להחמיר, ודברי החכמת אדם, שהחמיר כשל"ה לעניין הפסק טהרה, והשלכותיהם בקיצורי ההלכות לבני אשכנז ובשאלות המעשיות של בדיקת המראות.
התגובות פתוחות למשתמשים רשומים בלבד.
הרישום לאתר הוא בחינם ומאפשר לך להגיב על שיעורים ולשמור את התקדמות הלמידה שלך.
אין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!