הלכות נידה - סימן קפו

דין אישה שיש לה וסת קבוע לעניין בדיקה לפני התשמיש ולאחריו, כפי שנפסק בשולחן ערוך יורה דעה סימן קפ"ו סעיף א', שבא להשלים את יסודות סימן קפ"ד. הדיון נפתח במשנה במסכת נידה, "כל הנשים בודקות אחר תשמיש, והצנועות מתקנות את הבית". נחלקו בה הראשונים: הרמב"ם העמיד אותה גם לעניין בעלה, ואילו רוב הראשונים העמידוה לעניין טהרות בלבד. השולחן ערוך פסק בסתם כרוב הראשונים והביא את שיטת הרמב"ם בשם "יש מי שאומר", והרמ"א הכריע שהמנהג כדעה הראשונה. במרכז הדברים עומד חידושו של הכרתי ופלתי, על פי רבנו שמחה המובא בהגהות מיימוניות: האיסור לבדוק לפני תשמיש משום "ליבו נוקפו" נאמר רק כשהאישה בודקת מעצמה, אבל אם הבעל מבקש זאת, תבדוק ותבוא עליה ברכה. כך פסקו גם בשולחן ערוך הרב ובשבט הלוי, אך הסדרי טהרה חולק ומוכיח את דבריו מדברי הרמ"א בסימן קפ"ה: אישה שראתה דם בשעת תשמיש נחשבת אנוסה, ואילו הייתה לה אפשרות לבדוק לפי ציווי בעלה, לא היה זה אונס. שורש המחלוקת מתברר בהגדרת "ליבו נוקפו": לשיטת רבנו חננאל החשש הוא שהבעל יחשוד שהרגישה ויפרוש מפריה ורביה, ולכן כשהוא עצמו מבקש את הבדיקה החשש בטל, ואילו לשיטת הרמב"ן החשש הוא מן הספקות שיעלו בבדיקת העֵדים בלילה ובלא בקיאות, ולשיטה זו אין הבדל בין הבדיקות. לבסוף נבחנת שיטת הרשב"א, שכמותו פסק השולחן ערוך, והשלכתה על ההלכה למעשה.