הקדמה - היחס בין הרגשה לטומאה

פתיחת פרק "הרואה כתם" (נדה נז ע"ב) מעמידה למבחן את שאלת היסוד בהלכות נדה: היחס שבין דין התורה המצריך הרגשה כדי לטמא לבין תקנת חכמים המטמאת בכתמים אף בלא הרגשה. מתוך כך מתבררת הסתירה לכאורה בין דין משנתנו לבין דברי שמואל, הדורש מן הפסוק "בבשרה" – "עד שתרגיש בבשרה", ועולים שני נתיבי יישוב מרכזיים בסוגיית הגמרא: חילוקו של רבי ירמיה בין דין תורה לתוקף דרבנן, מול תירוצו של רב אשי התולה את דברי שמואל בשיטת רבי נחמיה, לפיה לא גזרו על כתם שנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה (כגון יושבת על קרקע עולם).

במוקד העיון עומדים דברי רש"י המוקשים, המבאר כי לפי רב אשי שמואל "לא איירי בהרגשה כלל", דבר המעורר פולמוס רחב בהבנת שיטתו: האם רב אשי דוחה לחלוטין את עצם הצורך בהרגשה מדאורייתא, או שמא בא לפרש נקודתית את עילת הפטור ביושבת על קרקע עולם כדין התלוי בקבלת טומאה בלבד? בירור יסודי זה נוגע לשורשי גדרי כתמים והרגשה, ומשליך ישירות על נפקא-מינה מעשיות בבדיקות, ראיית מראות טהורים, ותליית כתמים במצע שאינו מקבל טומאה.