הקדמה - ווסתות, דאורייתא או דרבנן?

סוגיית מעמדם של הווסתות – האם תוקפם מדאורייתא או מדרבנן – פותחת צוהר ליסודות הלכות נדה, כאשר במוקד הדיון ניצבת הנפקא-מינה היסודית במקרה שבו עברה עונת הווסת והאישה לא בדקה את עצמה, האם מוחזקת היא כטמאה מחמת וסתה או שמא עומדת בחזקת טהרה. בירור גדרי המחלוקת מעורר קושיות עיוניות כבדות משקל: מחד גיסא, הכיצד ייתכן למאן דאמר ווסתות דרבנן לפטור מן הדין, בעוד שכללי החזקה המיוסדים (כמבואר בסוגיית אישה קטלנית ביבמות סד ע"ב ובדיני סכנת מילה) מורים כי דבר שנשנה שלוש פעמים מוחזק בוודאי לחזור ולהישנות; ומאידך גיסא, היכן מקומו של דין 'הרגשה' המהווה תנאי מן התורה לטומאת נידה.

במרכז העיון מתבארת שיטתו המכוננת של בעל ה'חוות דעת' (יו"ד סימן קפ"ד, ס"ק י'), המחדש כי לכל הדעות כוח החזקה שריר וקיים מדאורייתא, אלא ששורש המחלוקת נטוע באישה הטוענת שלא הרגישה כלל בבוא עונתה. לאור זאת מנותח האם העדר ההרגשה מהווה ריעותא והוכחה גמורה המבטלת את החזקה, או שמא החזקה מכריעה שוודאי ראתה טיפת דם ונאבדה בלא שהרגישה בכך. דברים אלו משרטטים את התשתית להבנת דיני פרישה סמוך לווסת, חובת הבדיקה והגדרת מעמדה ההלכתי של האשה למעשה.