הקדמה - בית הסתרים, עד היכן?

סוגיית הגמרא במסכת נדה (דף ס"ו ע"ב) קובעת שאישה צריכה להדיח את בית הקמטים במים לפני טבילתה. לכאורה יש כאן סתירה, שהרי "בית הסתרים אינו צריך ביאת מים", ואם כן לשם מה לנקות מקום שהמים אינם צריכים להגיע אליו? התשובה היא שאף על פי שאין צורך שהמים יגיעו בפועל לבית הסתרים, המקום צריך להיות ראוי לביאת מים, ולכן לכלוך שם נחשב חציצה. היסוד לכך הוא דברי רבי זעירא: "כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, ושאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו". מכאן נובע הדין שמנחה של שישים ואחד עשרונים שהובאה בכלי אחד פסולה אפילו בדיעבד, כי אי אפשר לבלול אותה, ולכן מי שמתנדב מנחה כזו צריך להביא אותה בשני כלים. בהמשך נידונה קושיית התוספות: אם הבילה אינה מעכבת, מדוע חוסר האפשרות לבלול מעכב? את התשובה מסבירים בעזרת לשון התורה, שחוזרת על המילה "בלולה" בקורבנות הנשיאים ומתארת כך את המצווה אף שאינה מצווה לבלול, ובעזרת משל שממחיש את ההבדל בין מי שלא השלים את המעשה לבין מי שמלכתחילה אינו יכול לקיים אותו כלל.