הקדמה - בדיקות בשעת טהרה

סוגיית חובת הבדיקות בשעת טהרה, קודם התשמיש ולאחריו, ניצבת במוקד הבירור במסכת נדה (דפים י"א–י"ד), החל מביאור המשנה בדין "משמשת בעדים חוץ מיושבת על דם טוהר" וקביעת שמואל כי עיקר הדין נאמר לטהרות אך לבעלה אינה צריכה בדיקה. עיונם של האמוראים – ובמרכזו שאלת רבי זירא לרבי יהודה (דף י"ב ע"א) – חושף את הטעם לאיסור בדיקות יתר משום "שמא יהא לבו נוקפו", נימוק מהותי שמטרתו מניעת חרדות ומתחים בחיי האישות והבטחת קיומן התקין של מצוות עונה ופריה ורביה.

מתוך כך מתבררת מחלוקתם היסודית של רבי מאיר ורבי חנינא בן אנטיגנוס (דף י"ב ע"ב) בדין אישה שאין לה וסת, האם תצא מבעלה הואיל ואינה ראויה לביאה או שמא תקנתה בשימוש בעדים, תוך עימות הדברים עם דין ימי ליבונה ("אחד עשר יום שבין נדה לנדה", דף ל"ט ע"א). סוגיות אלו, לצד הברייתא המלמדת ש"דרך בנות ישראל לשמש בשני עדים" (דף י"ד ע"ב), נבחנות ביסודיות לאורן של שיטות הראשונים – השאילתות, הרי"ף, הרא"ש והרמב"ן – המציבים תפיסות שונות בגדרי הבדיקות הנדרשות, ומתווים את ההשלכות המעשיות להלכות טהרת הבית היהודי.