סימן של"א בשולחן ערוך, סעיפים ז-ח, עוסקים בצורכי המילה שלא הוכנו מערב שבת: כמון שלא נשחק לועסים אותו בשיניים, ואת החלוק (התחבושת) שלא הוכן כורכים על האצבע ומביאים דרך מלבוש. שני הסעיפים נלמדים יחד משום שמקורם אחד, במשנה במסכת שבת (דף קל"ג) בפרק "רבי אליעזר דמילה", והם מעוררים את אותה שאלה: באיזה מצב עוסקת המשנה, ומה חידושה? לשיטת הרמב"ן, שחיקה במכתש אסורה מן התורה משום טוחן, ואילו לעיסה בפה והבאה דרך מלבוש אסורות רק מדרבנן. מכאן שהמשנה עוסקת גם במי שיודע מראש שהכמון לא הוכן, ובכל זאת מל ואחר כך מתיר את השינוי מדין פיקוח נפש. אין בזה סתירה לכלל שמכשירי מילה אינם דוחים את השבת, שהרי חסרון זה אינו מעכב את עצם הברית. מדבריו עולים שני חידושים: גם בפיקוח נפש, כשאפשר לשנות משנים, ומותר להכניס את עצמו ביודעין למצב של פיקוח נפש שיחייב חילול שבת. בעל המאור והר"ן חולקים עליו ומדמים זאת להפלגה בספינה, שאין להתנות מראש לחלל את השבת. לשיטתם המשנה מדברת רק בדיעבד, כשהתגלה החסרון אחרי המילה, אבל אם המוהל שאל קודם הברית והתברר שאין כמון, אין מלים כלל.
התגובות פתוחות למשתמשים רשומים בלבד.
הרישום לאתר הוא בחינם ומאפשר לך להגיב על שיעורים ולשמור את התקדמות הלמידה שלך.
אין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!