הלכות שבת - סימן שמ, סעיפים יג-יד

איסור שבירת החרס וקריעת הנייר כדי לצלות עליו מליח, המבואר בשולחן ערוך סימן ש"מ סעיף י"ג, נלמד מסוגיית הגמרא במסכת ביצה, ומשם עובר הדיון גם לדיני תופר וקורע בסעיף י"ד. על פי הסכמת הראשונים והאחרונים יש כאן איסור דרבנן בלבד, וכן כתב הרמב"ם בהלכות שבת שהטעם הוא משום שהדבר דומה למתקן כלי. מכאן עולה השאלה מדוע אין זה תיקון כלי גמור. לכך מוצעות שתי סברות: האחת, שהחיתוך אינו מדויק ושלם, והשנייה, המסתברת יותר, שגם הנייר השלם ראוי לשימוש והחיתוך מוסיף רק נוחות. בזה שונה הדין מקוטם קיסם, שבלי הקטימה העץ אינו ראוי כלל לשמש ככלי. עוד נידונה קושייתו של הפרי מגדים, שנשאר בצריך עיון: מדוע אין בקריעת הנייר איסור תורה של קורע, הרי לשיטת הרמב"ם מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה. בתירוץ הקושיא מחדש שולחן ערוך הרב שבנייר ובעור שהם חתיכה אחת אין מלאכת קורע כלל, כיוון שהמלאכה נלמדה מקריעת אריג במשכן, ולכן האיסור הוא רק בהפרדת ניירות או עורות דבוקים, וראייתו מן התוספתא המתירה לקרוע עור שעל פי החבית. מנגד, הביאור הלכה דוחה את דבריו מן הירושלמי, שממנו מבואר שיש דין קריעה גם בעור רך, ויש לכך השלכות מעשיות רבות לקריעת ניירות ועורות בשבת.