הלכות שבת - סימן שב, סעיפים ט-יג

סוגיית כיבוס בעור ובבגד בסימן ש"ב, סעיפים ט-י, נפתחת בבירור יסודי של מלאכת מלבן שנמנתה במשנה בריש פרק כלל גדול. לדעת רש"י והר"ן מלבן היינו מכבס, ואילו לדעת הרמב"ם מלבן הוא ליבון הצמר והפשתן בשלב הכנתם לטוויה, וכיבוס הוא תולדה שלו. הביאור הלכה מראה שאין כאן מחלוקת של ממש, ועוסק בקושיית התפארת ישראל: אם הנחת פשתן בשמש ושפיכת מים עליו אסורה משום מלבן, מדוע מותר לשטוח כנגד החמה בגדים שנפלו למים, והרי שם האיסור הוא רק משום מראית עין? התירוץ הוא שליבון שייך רק בחומר גלם שעדיין לא נטווה, ולא בבגד ארוג שכבר השתמשו בו, ומובא גם הירושלמי כפירוש הערוך שגם המלבן אבן אסור משום מלבן. בהמשך נידונה הסוגיה בזבחים דף צ"ד ע"א על השאלה אם יש כיבוס בעור, ומיישבים את הסתירה בין דין החטאת לבין המשנה המבחינה בין לכלוך על כר של בגד לבין לכלוך על כר של עור. הלכה נפסקה כחילוקו של רבה בין עורות רכים לקשים: רוב הראשונים פוסקים כרבנן, שבעור קשה אין איסור תורה, ולעומתם השאילתות פוסק כאחרים, וכן נידון מדוע הרמב"ם מביא דינים אלו כשבות. לבסוף מבואר חידושו של הביאור הלכה שאין סחיטה בעור, בדומה לשיער שאין בו סחיטה משום שהוא קשה, על פי הגמרא במסכת שבת, ומוסבר מה באמת מגדיר את איסור הסחיטה.