סעיפים ו'-ח' בסימן ש"ב בשולחן ערוך עוסקים בדין קינוח טיט שעל הרגל בשבת. זו שאלה שהייתה נפוצה מאוד בימים שבהם הרחובות לא היו מרוצפים, והתעוררה בעיקר כשרצו להיכנס לבית הכנסת בנקיות ובכבוד. יסוד הדין בגמרא במסכת שבת דף קמ"א, שם נחלקו האמוראים בשלוש שיטות: רבא מתיר לקנח בכותל, שהוא "בניין בדרך קלקול", ואוסר לקנח בקרקע שמא ישווה גומות. מר בריה דרבינא אוסר גם בכותל וגם בקרקע, ורב פפא מתיר בשניהם. בראשונים נחלקו כיצד לפסוק: רבנו חננאל פסק כשיטה המחמירה של מר בריה דרבינא, והרי"ף מסביר שכך משמע מן הגמרא, שדנה אליבא דשיטה זו והשיבה שיקנח בקורה. הרי"ף והרמב"ם פסקו כרבא ולא כבתראי, על פי הכלל "רב ותלמיד, הלכה כרב", שהרי רבא היה רבו של רב פפא. לעומתם הרא"ש פסק כרב פפא להקל בשניהם, מפני שמאביי ורבא ואילך "הלכה כבתראי". עוד מתבררת קושיית התוספות: למה לאסור כלל, והרי "דבר שאינו מתכוון מותר" כשיטת רבי שמעון? תשובתם היא שהחשש הוא שמתוך שהאדם טרוד ברגליו ישכח שהיום שבת ויבוא להשוות גומות בכוונה. בכותל אין חשש כזה, כי אין לחשוש שיבוא לעשות בניין גרוע.
התגובות פתוחות למשתמשים רשומים בלבד.
הרישום לאתר הוא בחינם ומאפשר לך להגיב על שיעורים ולשמור את התקדמות הלמידה שלך.
אין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!