הלכות שבת - סימן שכה, סעיפים ח-יא

דין פירות ודברים שהביא גוי מחוץ לתחום בשבת נידון בהרחבה לאור סימן שכ"ה בשולחן ערוך, ובעיקר על פי סוגיית הגמרא בביצה (דף כד) בגוי שהביא דורון לישראל. הדבר ברור ומוסכם על כל הראשונים שאם הגוי הביא את הפירות לצורך עצמו, מותר לישראל ליהנות מהם. הראיה לכך היא בקל וחומר: אם כשהובאו עבור ישראל מותרים הם לישראל אחר, קל וחומר כשהובאו לצורך הגוי עצמו. עם זאת, מדגיש הר"ן שאיסור התחומים עצמו לא פקע: כיוון שהחפץ לא קנה שביתה, אסור לטלטלו יותר מארבע אמות, אלא אם כן הוא נמצא במקום מגודר. כשהובאו הפירות עבור ישראל, מבוארים שני דינים: הם אסורים לישראל שהובאו בשבילו ומותרים לאחרים, ואין בהם דין מוקצה, כפי שכתבו רש"י והרא"ש, שהרי מוקצה אינו מבחין בין ישראל לישראל, ומי שנאסר לו לאכול יכול לתת לחברו. מכאן נפתחת השאלה הגדולה, ובעיקר הסתירה מדין נר שהדליק גוי לישראל, שבגמרא בשבת (קכב) נאסר לכל ישראל. לשם כך נסקרות ארבע שיטות: חילוק התוספות בין איסור דאורייתא לדרבנן, חילוק הר"ן והרמב"ן בין תחומים לשאר מלאכות, שיטת הרמ"ה ובעל המאור שלעולם מותר לישראל אחר, והשיטה המחמירה שמעמידה את ההיתר ביום טוב בלבד. לבסוף מתברר ההבדל בין דין הנאה ממלאכת גוי לבין דין מעשה שבת של ישראל, ומשמעות דברי רבינו יונה בשאלה אם נעשה שינוי בגוף הדבר.