הלכות שבת - סימן שז, סעיפים יא-טו

הלכות שאלה והלוואה בשבת נידונות לפי השולחן ערוך סימן ש"ז סעיף י"א, שבו נפסק שהשואל דבר מחברו יאמר "השאילני" ולא "הלווני". המקור הוא המשנה במסכת שבת (דף קמ"ח ע"א): אדם שואל מחברו כדי יין וכדי שמן, ואישה מחברתה ככרות, ובלבד שלא יאמר "הלווני", ואם אינו מאמינו מניח אצלו טליתו כמשכון. גם מי שערב פסח חל בשבת נוהג כך כדי לקבל את קרבן פסחו. הגמרא שואלת מה ההבדל בין הלשונות, והרי אדם אומר "השאילני ביצים" אף שכוונתו להלוואה. היא מסבירה ששינוי הלשון עצמו הוא היכר שמזכיר לאדם שהיום שבת ואסור לכתוב. בטעם הגזירה "שמא יכתוב" מובאות שתי שיטות מרכזיות. לדעת רש"י, השאלה סתמית אינה קצובה בזמן ואפשר לתבוע את החפץ בכל רגע, ולכן אין דרך לרשום אותה, ואילו הלוואה סתמית היא לשלושים יום ודרך המלווה לכתוב אותה. לפי זה דן השיעור בהשאלה לזמן מרובה, שייתכן שנאסרה, ובהלוואה לזמן קצר, שלפי הרשב"א בדעת רש"י אסורה בכל מקרה כי עיקר הגזירה הוא לשון ההלוואה. לעומתו, התוספות קובעים שההבדל אינו תלוי בזמן אלא בעצם הדבר: בהשאלה החפץ חוזר בעינו ואין צורך בזיכרון בכתב, ובהלוואה חוזרת רק תמורתו ויש חשש שיכתוב כדי לוודא שקיבל בחזרה את מלוא הכמות. מכאן נבחנות ההשלכות למעשה של כל שיטה על השאלה לזמן ארוך ועל הלוואת דברים שחוזרים בחליפתם.