הלכות שבת - סימן רעו, סעיפים א-ב

סימן רעו בשולחן ערוך עוסק בהנאה ממלאכה שעשה גוי בשבת, והפתיחה היא בפסק שבסעיף א': נר שהדליק גוי בשביל ישראל אסור להשתמש לאורו, ואפילו למי שלא הודלק בשבילו. יסוד הדין הוא במשנה במסכת שבת (דף קכב), ובטעם האיסור יש שתי דרכים. לפי התוספות זו גזירה, שמא יבקש היהודי מן הגוי לעשות מלאכה בשבילו. לפי רש"י האיסור נובע מזלזול בשבת, שאין ראוי ליהודי ליהנות ממלאכה שנאסרה בשבת. הנפקא מינה בין השיטות, שכבר נידונה בסימן שי"ח, היא בדין מעשה שבת: לדעת התוספות רק במלאכת גוי הוסיפו חכמים שיעור "בכדי שיעשו", ואילו במלאכת ישראל האיסור נמשך רק עד מוצאי שבת, כי אין חוששים שיבקש מחברו לחלל שבת. לדעת רש"י השיעור "בכדי שיעשו" נאמר בשניהם במידה שווה. בהמשך נידונה השאלה אם מלאכה שעשה גוי עבור יהודי אחד אסורה גם ליהודי אחר, מתוך הצירוף של המשנה בשבת לגמרא על גוי שהביא חפץ מחוץ לתחום. התוספות מחלקים בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן, והר"ן מחלק בין כל איסורי התורה לאיסור תחומין, שהוא קל בהיותו תלוי באדם ובמקומו. לעומתם רבי משה הכהן, המובא בכסף משנה (פרק ו' הלכה ג') וגם בשם "יש אומרים", למד מדין שוגג לשיטת רבי מאיר שבכל התורה מה שנאסר ליהודי אחד מותר לחברו, והכסף משנה דוחה זאת, שכן בגוי יש לחשוש שיבואו לבקש ממנו לעשות מלאכה.