הלכות שבת - סימן שז, סעיפים כ-כב

דיני אמירה לנכרי והנאה ממלאכתו בשבת, כפי שהם מתבארים בשולחן ערוך סימן ש"ז, סעיפים כ-כב. הדיון הראשון עוסק בישראל שביקש מנכרי לעשות לו מלאכה בשבת: האם די להמתין במוצאי שבת "בכדי שיעשו", כמו כשהנכרי עשה מעצמו, או שקנסו אותו באיסור הנאה לעולם. רבנו ירוחם לומד מהגמרא בבבא מציעא (דף צ') על נכרים שסירסו בהמות של ישראל, שבמקרה כזה קנסו חכמים לעולם. הרמב"ם לעומתו מסתפק גם כאן ב"כדי שיעשו", ומבדיל בין המקרים: הנאה מבהמה מסורסת נמשכת לתמיד, ואילו מי שממתין במוצאי שבת "בכדי שיעשו" אינו מרוויח דבר מהמלאכה שנעשתה באיסור. להלכה פסק מרן השולחן ערוך כרמב"ם, ובדרך אגב מתבאר גם איסור הסירוס מדאורייתא ("ובארצכם לא תעשו"), וההיתר היחיד לעקר בעלי חיים על ידי סם. בהמשך נידון דין "הילך בשר זה ובשל אותו לצורכך", ומדרשת המכילתא "לא יעשה מלאכה", שלהלכה אינה אלא אסמכתא, ומדייקים ממנה הרמב"ן על התורה והנימוקי יוסף שמותר לומר לנכרי לעשות מלאכה לצורך עצמו. לסיום מובאת שאלת הגמרא בבבא מציעא "מהו שיאמר אדם לנכרי חסום פרתי ודוש בה", ומה שנלמד ממנה על גדרי אמירה לנכרי גם באיסורים שמחוץ לשבת.