דין "מבטל כלי מהיכנו" בשולחן ערוך אורח חיים סימן ש"י סעיף ו מתחיל בגמרא בשבת מב ע"ב: אסור לתת כלי תחת תרנגולת לקבל את ביצתה, שהיא מוקצה משום נולד. עם זאת מותר לכפות עליה כלי, ומותר לכפות כלי לפני האפרוחים כדי שיעלו וירדו. נידונה גם קושיית הגמרא מהיתר נתינת כלי לקבל ניצוצות, שמתורצת בכך ש"ניצוצות אין בהן ממש". בטעם האיסור מובאות שתי שיטות בראשונים: לדעת רש"י בשבת מב ע"ב הדבר דומה לבונה, כמי שמחבר את הכלי לקרקע, ולדעת רש"י בשבת קנד ע"ב והרמב"ם הוא דומה לסותר, שהרי מבטל את הכלי משימושו. עוד נזכרת הסברת הפרי מגדים שהכלי נעשה בעצמו מוקצה, והרב מבאר מדוע אין נפקא מינה ברורה בין הטעמים ושהעיקר הוא בחילוקי הדינים. מכאן עובר הדיון לשאלה העקרונית אם יש ביטול כלי מהיכנו כשהכלי מבוטל רק למקצת השבת, ולשם כך מתבארת סוגיית המחשיך בדרך וכלי זכוכית על חמורו, בשבת קנד ע"ב. שם מותר להביא כרים וכסתות לפרוק עליהם "שליפי זוטרי" (משא קטן), ואילו במשא גדול הדבר אסור משום ביטול כלי מהיכנו, והשיעור מברר את יסוד החילוק ואת השלכותיו המעשיות.
התגובות פתוחות למשתמשים רשומים בלבד.
הרישום לאתר הוא בחינם ומאפשר לך להגיב על שיעורים ולשמור את התקדמות הלמידה שלך.
אין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!