הלכות שבת - סימן שז, סעיפים א-ד

דרשת הפסוק "וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר" בגמרא במסכת שבת (קיג ע"א-ע"ב), שממנה נלמד ש"לא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול", עומדת ביסוד פתיחת סימן ש"ז בשולחן ערוך ובה נידונים סעיפים א-ד. רש"י מפרש שהכוונה לדיבורי מקח וממכר, ותוספות מקשים שהדבר כבר נלמד מ"ממצוא חפצך". משום כך הם מביאים את הירושלמי, שלפיו האיסור הוא להרבות בדברים בטלים בשבת. הב"ח מדייק מלשון הטור שיש ליישב את דברי רש"י: הכוונה אינה למקח עצמו אלא לדיבורים הנוגעים לסחורה ולמלאכה, כגון "למחר אקנה" ו"למחר אעשה". להלכה הביאו הטור והשולחן ערוך את שני הפירושים גם יחד. בהמשך נידונה השאלה העקרונית אם דיבורי חול לצורך מצווה, כגון תכנון בניין בית כנסת, מותרים בשבת. המגן אברהם אוסר בשם ספר החסידים, ואילו האליה רבה מקשה עליו מהיתר "חפצי שמים" שבסימן ש"ו, והתוספת שבת מחלק בין דיבור שיש צורך לקיימו דווקא בשבת, כהתקשרות עם מלמד תינוקות או התרמה לבית הכנסת, ובין דבר שאפשר לדחותו לימות החול. לעומתם פוסקים המאמר מרדכי והברכי יוסף שמעיקר הדין הדבר מותר בכל אופן, והמשנה ברורה מסכים לכך אך מוסיף שטוב לחוש לשיטת התוספת שבת כשאפשר להסתדר בלא הדיבור.