הלכות שבת - סימן שח, סעיפים מז-נב

דין טלטול בגד שעטנז בשבת נלמד מתוך שולחן ערוך סימן ש"ח סעיף מ"ז, שבו מובאות שתי דעות: "יש אוסרים ויש מתירים". שיטת המרדכי היא שבגד שעטנז מוקצה משום שאסור ללובשו. רבותיו של המרדכי חלקו עליו והשוו אותו לסנדל המסומר, שאף שחכמים גזרו שלא ללובשו, ראוי הוא לכסות בו כלים. המגן אברהם מוסיף וטוען שאפשר לעשות אוהל משעטנז. מובא גם חידושו הגדול של היש"ש, שבגד שעטנז הוא "כלי שמלאכתו לאיסור" ומותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו. הרחבה זו של גדר "כלי שמלאכתו לאיסור" גם לחפץ שיש בשימושו איסור לא נזכרה בשאר הפוסקים, והיא נידונה בשו"ת אז נדברו. לאחר מכן מתבארת סברת השולחן ערוך הרב: כיוון שייעודו של בגד הוא ללבישה ואיסור תורה מונע אותה, הבגד כמו מאבד את שם הכלי שלו ודינו כאבנים או כטבל. לעומת זאת, סנדל המסומר אסור רק מגזירת חכמים שנגזרה בעקבות מעשה שהיה, ולכן לא פקע ממנו שם כלי. המשנה ברורה והאחרונים פוסקים לאסור, ואילו הרב משה לוי מצדד להקל על פי הכלל שבמקום של "יש ויש" ההלכה כדעה האחרונה, ומסביר שהבגד ראוי ללבישה לגוי. על כך מובאת דחיית הכלכלת שבת: אדם אינו נותן לגוי את בגדו שנמצא בו שעטנז אלא שומרו כדי לתקנו, ולכן בינתיים אין הבגד ראוי לשימוש.