הלכות שבת - סימן שט, סעיפים א-ה

דיני טלטול מוקצה על ידי דבר אחר, לפי סימן ש"ט בשולחן ערוך, נלמדים מתוך המשנה במסכת שבת (דף קמ"א) שלפיה "נוטל אדם את בנו והאבן בידו". הגמרא שם דנה במי שמוציא לרשות הרבים תינוק ובידו אבן, ופוסקת שהוא פטור על התינוק משום ש"חי נושא את עצמו" אבל חייב על האבן. מכאן עולה שהוצאה כזו נחשבת כדרכה, ולכן הגמרא מקשה איך מותר לטלטל כך מוקצה, ומתרצת שמדובר ב"תינוק שיש לו געגועין לאביו". הראשונים מסבירים שאי אפשר פשוט לומר לתינוק להשליך את האבן, כי הוא קשור אליה ויבכה. רש"י מפרש שאם האב לא ירים את התינוק הוא עלול לחלות, ובמקום חולי לא גזרו חכמים. על כך מקשים התוספות קושיה חזקה: הרי זהו טלטול מן הצד, כמו חבית שמונחת עליה אבן, ומדוע רש"י צריך להגיע לחשש חולי? התוספות נשארים בצריך עיון. מתברר גם ההבדל בין דין הוצאה, שהוא מן התורה ונמדד לפי מה שרגיל בעולם, לבין דין מוקצה שהוא מדרבנן. בדרך זו מובאים דברי הפרי מגדים, שלפיהם במקרה זה נחשב כאילו האב נושא את האבן עצמה, וכן ההסבר בספר משמרת השבת: טלטול מן הצד יש בו תמיד משהו לא רגיל, אבל הרמת תינוק עם מה שבידיו היא דבר יומיומי, ולכן היא נחשבת טלטול גמור של המוקצה, עם השלכות מעשיות לגבי הרמת ילד שמחזיק מוקצה בשבת.