הלכות שבת - סימן שח, סעיפים כה-ל

דין טלטול עורות יבשים בשבת, השייך לסעיף כה בסימן שח, נלמד מן המשנה במסכת שבת (דף מט) "טומנין בשלחין ומטלטלין אותן", ומן מסקנת הגמרא שם שאין לחלק בין עורות של אומן לעורות של בעל הבית. לכאורה סותרת אותה הסוגיא בדף קטז בענין הפשטת קרבן הפסח, שממנה משמע שעור שאין עליו בשר הוא מוקצה, וכן עולה שאלה מן הסוגיא בדף קכ בענין פריסת עור של גדי מפני הדליקה. רש"י מיישב בחילוק שבין עור בהמה גסה, שבדרך כלל משמש לישיבה, לעור בהמה דקה, ותוספות מבארים את שיטתו שבבהמה דקה מועיל ייחוד. תוספות עצמם מחלקים בין עור יבש, העומד לישיבה, לעור לח שעדיין אינו ראוי לה. השולחן ערוך פסק כתוספות, והרמ"א הביא את חילוקו של רש"י והוסיף שייחוד מועיל, ובמגן אברהם נתבאר שדי במחשבה לשבת אחת, אך בעורות שהונחו באוצר כסחורה צריך לייחדם לעולם. הלימוד ממשיך לדין נסרים של אומן ושל בעל הבית בסעיף כו, ומשם פותח בסעיף כז את הפרק העוסק בשאלה מתי שיירי מאכל יוצאים מתורת אוכל ונעשים מוקצה, החל בדין עצמות וקליפין: מחלוקת בית שמאי ובית הלל בהגבהתם מעל הטבלה או בניעורה, והזיקה בינה לבין מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון בדיני מוקצה.