הלכות שבת - סימן שח, סעיפים לא-לח

דיני מוקצה במאכלים שאינם ראויים כעת לאכילת אדם נידונים כאן לאור סימן ש"ח בשולחן ערוך, סעיפים ל"א ול"ב, הנובעים מסוגיה אחת. יסוד הדברים בברייתא במסכת שבת (דף קכ"ח ע"א): דג מליח מותר בטלטול ודג תפל אסור, ואילו בשר מותר בטלטול בין תפל ובין מליח. לפי הגרסה שלפנינו הגמרא מוסיפה "סתמא כרבי שמעון", ולגרסה זו חשיבות רבה בהבנת הסוגיה. השאלה המרכזית היא מדוע דג תפל נחשב מוקצה ובשר תפל אינו מוקצה, ומתוך שלוש דרכים עיקריות ביישוב החילוק נבארות שתי הדרכים שבתוספות. לדרך אחת הברייתא הולכת בשיטת רבי יהודה ובלי הגרסה "סתמא כרבי שמעון": דבר הראוי לאדם, כמו דג תפל שאפשר למלוח ולאכול במוצאי שבת, אין אדם נותן לכלבו ולכן הוא מוקצה, ואילו בשר תפל רגילים לתת לכלבים ולכן הוא עומד לאכילתם, ולרבי שמעון שניהם מותרים. לדרך השנייה הברייתא הולכת בשיטת רבי שמעון, שאינו מצריך שהמאכל יהיה עומד לאכילה אלא רק ראוי לה, ובעל כורחנו דג תפל אינו ראוי כלל לאכילת כלב, וכבר יש מי שהעיר שיש בזה דוחק. מן הדרכים הללו עולות נפקא-מינות בהגדרת "ראוי למאכל בהמה" ובהבחנה בין "ראוי" ל"עומד" לאכילה בדיני מוקצה.