הלכות שבת - סימן שח, נספח לסעיף ג

גדר "טלטול כלי שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו" עומד במרכז ההרחבה לסעיף ג' בסימן ש"ח: האם מותר לטלטל כלי מוקצה רק כשצריכים להשתמש בפועל במקום שהוא תופס, או גם כשרוצים שהמקום יהיה פנוי ומסודר. כדוגמה נבחנת מקדחה שנשארה באמצע הסלון מערב שבת, ובעלת הבית רוצה להזיז אותה לכבוד האורחים רק משום שהיא נראית לא מסודרת. הדיון פותח בסוגיית הגמרא בשבת (קכ"ג ע"ב) במחלוקת אביי ורבא ובלשון "מה לי לצורך גופו מה לי לצורך מקומו", וברש"י שם שכתב "תרוייהו צורך נינהו". משם עולות שתי הבנות: לפי אחת, כל צורך של האדם מתיר את הטלטול, ורק טלטול מחמה לצל נאסר. לפי השנייה, "צורך מקומו" פירושו רק שימוש ממשי במקום. במחלוקת זו נחלקו גם אחרוני דורנו: בשו"ת נחלת לוי האריך לאסור והסתמך בעיקר על דברי הרשב"א והר"ן, ובשו"ת עוז נדברו התיר מצד הסברה, וסברתו מבוארת בהרחבה. לאחר מכן נלמדת הסוגיה המרכזית בביצה (כ"ח ע"ב) על השיפוד שצלו בו בשר, שרבינא התיר לטלטל אותו גם כשאין עליו בשר, "כקוץ ברשות הרבים". מכאן נשאלת השאלה מדוע שיפוד נחשב מוקצה בכלל ואינו כלי, ונפתחות ארבע שיטות הראשונים בדבר, ובראשן דברי התוספות שהשיפוד אינו כלי אלא "קוץ בעלמא".