הלכות שבת - סימן רנג, סעיף ב

דיני החזרה על גבי כירה, הנידונים בשולחן ערוך סימן רנ"ג סעיף ב', נלמדים מן המשנה במסכת שבת (לו ע"ב): לבד ממחלוקת חנניה וחכמים בפירוש רישא, מחלוקת בית שמאי ובית הלל בסיפא עוסקת בוודאי בהחזרה, ולבית הלל מותר להחזיר בשבת רק כשהכירה גרופה וקטומה, גם לשיטת חנניה המתיר שהייה בלא תנאי זה. בפתח הדברים מובהר כי דיני ההחזרה נידונים רק כשאין חשש בישול: לשיטת הרא"ש בתבשיל שהגיע למאכל בן דרוסאי, לשיטת הרמב"ם בתבשיל שנתבשל כל צרכו, ובתבשיל לח בעינן שיהיה עדיין רותח או לפחות לא נצטנן לגמרי, כמבואר בסימן שי"ח, ואילו ביבש די בכך שנתבשל כבר. מכאן עולה השאלה העיונית: מדוע דווקא בהחזרה הכל מודים שנדרשת כירה גרופה וקטומה, ומה החשש שבה? לשיטת רבנו תם בספר הישר, הר"ן בחידושיו וראשונים נוספים, החשש הוא שמא יחתה, שכן התבשיל שהוסר מן האש מצטנן, והאדם החפץ לאוכלו חם עלול לחתות בגחלים שכבר עמעמו, ובכך מתיישב מדוע החשש קיים אף במצטמק ורע לו. לאור זה מבוארת גם המשנה בדף לח ע"ב האוסרת להחזיר לתנור אפילו כשהוא גרוף וקטום, וכביאור הרמב"ם שבתנור נותרות תמיד ניצוצות, ומפני שהבלו רב אף חיתוי מועט מוליד תוצאה ניכרת. לעומתו מובאת שיטת רבי משה הכהן בהשגותיו על הרמב"ם, שקיבל מרבותיו כי גריפה וקטימה מהוות היכר המתיר שהייה והחזרה גם בתנור, ונידון הקושי העולה מפשט המשנה והגמרא כנגד שיטתו.