דין בישול אחר בישול בלח וביבש, מהיסודות החשובים בהלכות בישול בשבת, נידון לאור סימן שי"ח סעיף ד' בשולחן ערוך. היסוד הוא המשנה במסכת שבת (דף קמ"ה ע"ב): "כל שבא בחמין מערב שבת שורין אותו בחמין בשבת", וכל שלא בא בחמין מדיחין אותו, חוץ מקוליאס האספנין והמליח הישן. הגמרא מביאה לכך את הדוגמה של "תרנגולתא דרבי אבא", שנשלקה כל צורכה בערב שבת וחוממה שוב בשבת. מולה עומדות שתי סוגיות שנראות כסותרות: הסוגיה בדף ל"ד, שאוסרת להטמין בשבת אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל "גזירה שמא ירתיח", והסוגיה בדף י"ח ע"ב על צמר ביורה, שם חוששים "שמא יגיס" אף ביורה עקורה, ומתירים רק כשהיא טוחה. שיטת רש"י מתבארת לפי הבנת הרא"ש: דבר יבש שנתבשל אין בו בישול אחר בישול, אבל בלח שנצטנן, הצינון מבטל את הבישול הראשון. לכן גם הגסה ביורה, שמעבירה את הסממנים ממקום קר למקום חם, נחשבת תוספת בישול. רבנו ירוחם מוסיף שבלח האיסור נאמר רק בדבר שמצטמק ויפה לו ולא בדבר שמצטמק ורע לו, ובשיעור מתברר מהו בדיוק "מצטמק ורע לו" במאכלים כגון בשר, דגים ומרק, ומה המשמעות של זה להלכה.
התגובות פתוחות למשתמשים רשומים בלבד.
הרישום לאתר הוא בחינם ומאפשר לך להגיב על שיעורים ולשמור את התקדמות הלמידה שלך.
אין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!